החלטה בתיק רע"פ 7967/04

השופט א' א' לוי:

1.        ביום 13.2.96, בשעות הערב, נהג המבקש ברכב, ובשלב כלשהו סטה לשוליים הימניים והחל מבצע פניית פרסה לשמאל. בכך חסם המבקש את נתיב נסיעתו של רוכב אופנוע שנסע בעקבותיו, וכתוצאה מכך ארעה תאונה שכתוצאה ממנה נהרג רוכב האופנוע וכלי הרכב ניזוקו. בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בנצרת נטען, כי המבקש נהג בקלות ראש, ללא תשומת לב לנסיבות שבכביש, וביצע פניית פרסה תוך סיכון למשתמשים בדרך.  

           בגין כל אלה יוחסו למבקש מספר עבירות, שבמרכזן ניצבת עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיפים 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ו-64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961.

2.        במהלך משפטו בפני בית משפט השלום, כפר המבקש בחלק מן העובדות ופרטי הרשלנות שיוחסו לו, אולם לאחר שמיעתן של הראיות, החליט בית המשפט להרשיעו, תוך הבטחה כי ה"נימוקים יימסרו בהמשך" (בלשון המקור). אותה החלטה ניתנה ביום 24.9.2000, והנימוקים נמסרו לצדדים רק לאחר כשלוש שנים, ולמען הדיוק ביום 4.6.2003, ואז גם נקבע מועד לטיעוני הצדדים לעונש (29.6.03). אולם בפועל התקיים הטיעון לעונש 6 חודשים מאוחר יותר, היינו, ביום 31.12.03, ואז גזר בית המשפט למבקש 6 חודשי מאסר, 10 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 4,000 ש"ח, ופסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה למשך 10 שנים.

3.        כנגד פסק-דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. הוא מיקד את טענותיו בשניים - הוא תקף את ההרשעה לגופה, מחד, ועתר להצהיר על בטלותה של הכרעת הדין, לנוכח הזמן שחלף בין ההודעה על תוצאתה עד למסירתם של הנימוקים לצדדים, מאידך.

           בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, ומכאן הבקשה שבפנינו.

4.        הבקשה הנוכחית מכוונת לעניין אחד - אותו מחדל של הערכאה הדיונית הנובע מהאיחור בפרסום נימוקי ההרשעה. להשקפת בא-כוחו המלומד של המבקש, עו"ד א' ליכט, הדרך בה פעל בית משפט השלום מנוגדת ללשון החוק ופוגעת באיכות השפיטה, ולפיכך ראוי ליתן למבקש רשות לערער, ובהמשך לבטל את פסק הדין המרשיע.

5.        הוראת החוק החשובה לענייננו, היא זו הקבועה בסעיף 183 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. סעיף זה עוסק במקרה בו בית המשפט מחליט לזכות נאשם, ואז פתוחות בפניו דרכים אלו:

"(1) לפרש נימוקיו מיד או תוך שלושים ימים מיום ההודעה;

  (2) לקרוא את הנימוקים בפומבי או, בהסכמת בעלי הדין, להמציאם להם בכתב, תוך שלושים ימים לאחר קריאת פסק-הדין."

           הנה כי כן, סעיף זה עוסק רק במקרה בו מזוכה נאשם, והוא לא ישים למקרה שבית המשפט מחליט להרשיע נאשם.

           כך או כך, המועד למסירת הנימוקים לצדדים (30 ימים) חלף זה מכבר, וכך גם השנים שעברו עד אשר מילא בית המשפט אחר חובתו. במצב זה מותר גם מותר לתהות כיצד יכול היה בית המשפט לשמר בזיכרונו התרשמויות מהעדים המופיעים בפניו, ובעיקר ביחס לאלה ששאלת מהימנותם היתה עשויה לשמש בסיס להרשעת הנאשם או לזיכויו בדין. נראה אפוא, כי מדובר במחדל חמור שאפשר והיה מצדיק את החזרת הדיון בעניינו של המבקש לערכאה הדיונית כדי שיישמע מראשיתו. עם זאת, לבית משפט שלערעור שמורה הזכות לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אך היה סבור כי לא נגרם עיוות דין (סעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי).

           בית המשפט המחוזי ניתח בהרחבה את הראיות שבאו בפני הערכאה הדיונית, וביניהן הממצאים בזירה, כמו שדה הראיה לאחור שעמד לרשות המבקש, וסימני הבלימה של האופנוע, אשר העידו על היות האופנוע במרחק קצר ביותר מרכבו של המבקש שעה שהחל בפניית פרסה. מנגד, היתה בפני בית המשפט גרסתו של המבקש עצמו, שאישר כי ראה את אורו המתקרב של הרכב שנסע בעקבותיו, אולם בניגוד להערכתו כי המרחק בין הרכבים היה גדול, היה מרחק זה קצר כפי שנלמד מסימני הבלימה של האופנוע. עתה ברור אפוא - ולא בהתבסס על מהימנות עדים - כי המבקש טעה בהערכת המרחק, וזו היתה תחילתה של הרשלנות שגרמה בהמשך לתוצאה הקטלנית.

           העולה מכך, כי חרף מחדלו של בית משפט השלום בפרסום נימוקיה של הכרעת הדין, בסופו של יום שוב אין ספק כי בהרשעת המבקש לא נפל פגם, ומכאן דעתנו כי דינה של הבקשה להדחות, וכך אנו עושים.

           ניתנה היום, י"ח בכסלו תשס"ו (19.12.2005).

המישנה לנשיא                                  ש ו פ ט                                    ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /שב התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: